דגלים

 

 

Image 5.png

"אנו זקוקים לדגל" (ד"ר בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה)

 

"אין לנו דגל. אנו זקוקים לדגל. בשעה שרוצים להנהיג אנשים רבים מן ההכרח הוא"... כך כתב חוזה מדינת היהודים ד"ר בנימין זאב הרצל בספרו "מדינת היהודים".[1] הספר נחשף לראשונה לציבור בחלון הראווה של חנות ספרים קטנה בווינה, בירת הקיסרות האוסטרו-הונגרית,  ותוך זמן קצר הפך לרב-מכר ותורגם לשפות רבות. והעיקר: עשה נפשות. תחילה, בקרב מעטים, עורר כנגדו התנגדות מצד רבים ומכול הכיוונים, ובהמשך כבש לבם של מיליוני יהודים שקשרו עצמם עם הרעיון הציוני שהעלה בין דפיו על גאולת עצמם ועמם בארץ-ישראל. כמה חודשים קודם לפרסומו של ספר זה, כתב הרצל מכתב אל הברון מוריץ (משה צבי) הירש, (1895), נדבן ואיל הון יהודי, שפעל רבות להתיישבות יהודית ביבשת אמריקה שלא מתוך מניעים לאומיים, על מהותו של הדגל. "בדגל אתה מוליך את בני-האדם למקום שאתה רוצה, אפילו אל ארץ-הבחירה". ובהמשך: "לשם דגל יחיו וימותו, רק עליו לבדו יערו למות נפשם, אם יחונכו לכך".[2]                                                                                                             זאב ז'בוטינסקי, ממשיך דרכו של ד"ר הרצל בתנועה הציונית, ראה גם הוא חשיבות גדולה בדגל הלאומי כגורם מכוון מטרה. בשירו, "שיר הדגל", (פריז, תרפ"ו – 1926), שנכתב זמן לא רב לאחר ייסוד בית"ר – ברית הנוער העברי ע"ש יוסף תרומפלדור, גיבור תל-חי, על-ידי סטודנטים יהודיים, חברי אגודת "חשמונאי" בריגה, בירת לטביה, י"ט בטבת תרפ"ד (27 בדצמבר 1923), נועד להיות המנון לאותה תנועת נוער חדורה אהבה, נאמנות ומסירות לרעיון הציוני. "נס חרות, עמל וטהר,/ נס הדור הבנאי,/ אל תירא: כי חי הנער - / חי וער חשמונאי." וב'בית' אחר: "היא בחול תצמיח ארז,/ על צורים תפרה כרמל:/ היא תבנה, מבוז והרס,/ את מולדת ישראל". [3] ז'בוטינסקי ראה בדגל הלאומי גורם מלכד ומגבש את היחידים לעם. הוא קרא לכך "חד-נס" ("מוניזם"). "ואני מחפש נוער, שתהיה בהיכלו אמונה אחת ואין אחרת, ודי לו בזו, ואף יתפאר בה ויחשיבנה על כל שאר האמונות. בראשית ברא אלוקים את האומה; כל מה שעוזר לתחייתה – קודש הוא, כל מה שמפריע – טומאה, כל מי שמפריע – שחור הוא, שחורה אמונתו, שחורים דגליו".[4] הדגל הוא מטרה. לכן, חייב להורות את הדרך לגאולת ישראל בארצו. למקדה אל הגשמת הרעיון של הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. הוא נתן לך ביטוי בשירו "הנדר" , ב"בית" "חד-נס": לבן-תכול ואין שני, לא תעל / אדמת שעטנז על זיו הרעיון, - / הצהר היחיד לברית פועל ובעל - / אחים בוני ציון".[5]  הדגל הלאומי תכלת – לבן ליווה דורות של חולמים, לוחמים ומגשימים באור ובסתר, בשלום ובשדות המערכה, בימי צרה ובימי שמחה. הדגל הוא מעין עמוד הענן ההולך לפני המחנה. השבועה הראשונה של הפורשים משורות ארגון ה"הגנה" בירושלים (10 באפריל 1931) לארגונה החדש – "הגנה ב'", ("ארגון ב'", "הגנה לאומית") היה ביום שבת, כ' במרחשון תרצ"ג ( נובמבר 1932) לדגל של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל. וכך נכתב, בין השאר: "אנחנו נשבעים להיות נאמנים לדגל של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל, להיות נכונים בכל רגע לכל פעולה להגשמת תקומתו השלמה של עם ישראל בארצו, שהוא סמל לה, לחיות ולמות בשבילו".[6]  לאצ"ל טרם היה סמל משלו. סמל זה, מפת ארץ-ישראל משני עברי נהר הירדן, נלקח משער העיתון, "ירושלים המשוחררת", שהופיע בוורשה, בירת פולין, בשפה הפולנית בשם: Jerozolima Wyzwolona  ותת כותרת (בעברית): "מלכות ישראל בחיל", בעריכת לילי אילה שטרסמן, לימים לובינסקי, (אוגוסט 1938).[7]   בעקבות דגל זה הלכו הלוחמים, באור ובסתר, אף הקריבו חייהם, לרבות על גרדום, למען חירות עם ישראל במולדתו.                 

 

 

במרד היהודי בגטו ורשה בימי חג הפסח תש"ג (אפריל – מאי 1943), בעיצומה של המלחמה העולמית השנייה ושואת היהודים, הניפו המתקוממים משורות ארגון צבאי יהודי (אצ"י) ביום הראשון למרד, יום ראשון לחג החירות תש"ג, (19 באפריל 1943), מעל הבניין הגבוה שבשולי הגטו שברחוב מורנובסקה 2, שהיה מוקד הקרב נגד כוחותיו של יירגן שטרופ, מפקד ה-אס"אס והמשטרה במחוז ורשה בריגדהפיהרר אס"אס וגנרל מיור, או כפי שהוא הכתיר את עצמו, מפקד "המבצע הגדול", שני דגלים: את הדגל הלאומי הציוני הכחול-לבן ואת הדגל הלאומי הפולני האדום-לבן. לפי עדותו של ד"ר רישארד לוי-ואלבסקי, משרידי הלוחמים בשורות אצ"י בגטו ורשה, ..."דווקא כאן, בכיכר זו [מוראנוב – י"ק], התלקחה בעוז המשואה של המרד, כאן נתחוללו הקרבות הקשים ביותר וכאן סבל האויב את האבידות הגדולות ביותר"...[8]  הדגלים שהניפו הלוחמים היהודיים משורות אצ"י מעל הגטו הבוער היו קריאות מלחמה במרצחים הגרמנים ובעוזריהם. הם ליכדו את הלוחמים היהודיים ותושבי הגטו והחזירו להם את ביטחונם העצמי ואת כבודם כבני אדם. הדגלים הציתו אבוקות מרד בקרב המוני בית ישראל בגטאות, במחנות המוות ובשדות הקרב והעלו קרן ישראל בעמים הנאנקים תחת עול המגף הגרמני והלוחמים למיגורו.

הדגל הוא מקור לגאווה ולהזדהות קבוצתית, דתית, ארגונית, או לאומית עוד משחר ההיסטוריה. כך גם הדגל הלאומי הציוני, דגל של מדינת ישראל. דגל שהונף כבר בקונגרס הציוני העולמי הראשון, בבזל, שווייץ, שהתקיים באולם הקזינו העירוני, בימים: א' - ג' באלול ה'תרנ"ז (29 – 31 באוגוסט 1897).  דגל שהתווה את הדרך לציון. נס לקיומו של עם יהודי השואף לגאולה מדינית במולדתו הישנה - חדשה. ואכן, בקונגרס הציוני הראשון, במעמד חוזה מדינת היהודים ד"ר בנימין זאב (תיאודור) הרצל ו208 צירים משש-עשרה מדינות, התקבל הדגל בעל שני פסי התכלת על רקע לבן ובמרכזו מגן דוד. דוד וולפסון, ממשיך דרכו של הרצל בהנהגה הציונית, העיד לימים, כי עם בואו לבזל לקראת פתיחת הקונגרס הציוני הראשון הוטרד, בין השאר, בשאלה: באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה צבעיו? הן דגל אין לנו. "הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר? והנה, הבריק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו – טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי".      

 

 

[1]

[2] פינחס בלומנטל, ...אין זו אגדה, עם עובד, תל-אביב 1964, עמ' 129

[3] דן מירון (הקדמה) / יוסף קיסטר (מבוא), אילן מצל בגיא - זאב ז'בוטינסקי ושירתו, המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי, תל-אביב תשס"ו - 2005, עמ' 254 – 256  

[4] מתוך: הכרזה מטעם המפקד העליון של ברית טרומפלדור העולמית, 3 ביוני 1928, מ"ז א 1/18/2/1

[5] "הנדר", זאב ז'בוטינסקי, כתבים, כרך 'שירים', ערי ז'בוטינסקי (הוצאת ספרים), ירושלים תש"ז, עמ' רז - רי

[6] "המצודה", גיליון ד' (חשוון תרצ"ג – נובמבר 1932). "המצודה" היה העיתון (המחתרתי) הראשון של האצ"ל. שישה גיליונות שלו ראו אור בשנים: 1932 – 1933. ראו גם: י' קיסטר, האצ"ל – הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל, משרד הביטחון / יחידת המוזיאונים, (מהדורה רביעית, תשס"ה - 2005), עמ' 48 - 49  

[7] י' קיסטר, נאמנים לדגל של הארגון הצבאי הלאוי בארץ-ישראל, הוצאת ברית חייחי הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל, תל-אביב תשע"ו – 2016, עמ' 17

[8] יוסף קיסטר, האצ"ל – הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל, משרד הביטחון / יחידת המוזיאונים, (הוצאה רביעית), תל-אביב תשס"ה – 2005, עמ' 128