חובת מס תמידי על כל יהודי לבניין המולדת

  כמנהיג האופוזיציה בתנועה הציונית, והחל מאפריל 1925, כיו"ר ברית הציונים הרביזיוניסטיים (הצה"ר), החל ז'בוטינסקי למתוח ביקורת גם על התנהלות קרן-היסוד. עמדתו הביקורתית החריפה עם עזיבתו את הקונגרס הציוני ה-17 שהתכנס בבאזל, שווייץ, (ביולי 1931) על רקע הסרת הצעת החלטה שהגיש לפיה: המטרה הסופית של התנועה הציונית היא הקמת מדינה יהודית בעלת רוב יהודי משני עברי הירדן. יחד עם זאת, על אף שהאמין בציונות המדינית לא נהג לזלזל בציונות המעשית של איסוף כספים והקמת מגביות כדי לממן את המפעל הציוני. הוא אכן תמך ב'קרן הקיימת' וב'קרן היסוד' ונרתם לפעילות במסגרתן. אולם יחסו אליהן היה ענייני. במאמרו, "הקרנות – קודש קדשים", [1] ערער ז'בוטינסקי על קדושתן של שתי הקרנות. ..."אין הן קדושות כלל. הקרנות הציוניות, גם קרן-הקיימת וגם קרן היסוד הן פשוט שתי תחבולות טכניות לאיסוף כספים; אפשריים תנאים, בהם מועילות, ואפשריים תנאים, בהם תתגלינה כבלתי-מועילות או כמזיקות. לא הייתי אומר, שהתנאים האחרונים האלה כבר באו: אבל הם עלולים לבוא, ועל זה אני מזהיר את האנשים המעוניינים". לדבריו, "קרנותיה הלאומיות של התנועה הציונית הרשמית הלכו עד עתה (1934 – י"ק) בדרכים לא נכונות; יש לתקן את הדרכים, אבל העיקרון עצמו הוא בריא: כל יהודי בגולה חייב לתרום מס תמידי לבניין המולדת הלאומית".[2]  ז'בוטינסקי ראה את העיקר בעצם ההתנדבות – "ההתנדבות הלאומית". וזו אכן, הייתה והינה חובתו המוחלטת של כל יהודי ישר.[3] 

  המתח בין קק"ל לקת"ח הגיע לכדי מאבק סמוי וגלוי באיסוף כספים. ביום 19 בנובמבר 1931, נשלח מלשכת הקרן הקיימת לישראל מכתב אל המרכז העולמי של קרן תל-חי בלונדון.[4] במכתב מתלוננים אנשי קק"ל על הנזק הרב הנגרם לקק"ל על-ידי אוסף התרומות של קרן תל-חי בשיטות העבודה של קק"ל. שימוש ב"ספר הברזל" שהוא חיקוי ל"ספר הזהב", הנחת קערות כסף בבתי הכנסת בערב יום כיפור, כספים הנתרמים על-ידי נדרים של העולים לתורה בחגי תשרי, ומפעלי התרמות שעורכת הקק"ל בימי חנוכה. במכתב נאמר, בין השאר, כי "ידועה לנו הטענה, ש'אין קרן ת"י[5] קרן ציונית או ארצישראלית, כי אם קרן יהודית כללית הרואה שדה עבודתה לאו דוקא בא"י, וע"כ אין לחשבה כמתחרה של הקהק"ל. " אבל אנשי קת"ח מזוהים כציונים ולכן פעילותה בתחום גיוס כספים ואיסופם גורמת נזק לקק"ל. מה גם שלמרות הצהרות ראשי קת"ח , ארץ-ישראל תופסת מקום – ומקום מכובד – בהכרזות תל-חי. "תמיכת העם בקרן ת"ח צריכה להזקף במדה מרובה ע"ח העובדה שקרן זו – ארצישראלית היא במדה מרובה". ואכן, היריבות הייתה גדולה במישור של גיוס כספים ולפי כותבי המכתב הדברים אף הגיעו לידי אלימות, "התנגשויות מעציבות", בין עסקני שתי הקרנות. ויש לכך גם השלכות שליליות על דימוי שליחי ארץ-ישראל בתפוצות הגולה.  

 בתגובה על שלילת זכויות מתנועת בית"ר לרישיונות עלייה לארץ-ישראל, הורה שלטון בית"ר לחבריו, ב-25 בפברואר 1934, לחדול מלתמוך בקרן קיימת לישראל ובקרן היסוד. אולם כעשרה חודשים מאוחר יותר, ב-14 בדצמבר 1934, נחתם הסכם בדבר ביטול החרם של הצה"ר על הקרנות ועל השבת זכויות העלייה לבית"ר. על אותו הסכם חתמו שני היריבים הגדולים בתנועה הציונית: דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי. קדם לכך מפגש השניים בלונדון ביוזמת נשיא הוועד הלאומי פנחס רוטנברג. אבל שלום בית לא הושג והיריבות חזרה לזירה המדינית מבית. ז'בוטינסקי התלונן בפני ידידו מיכאל השכל, נדבן יהודי מדרום אפריקה, במרס 1935, כי שלושת ההסכמים עליהם חתם יחד עם בן-גוריון הופרו על-ידי הצד שכנגד. בין השאר, יריביו מנהלים מסע הכפשה – "מסע צלב", כלשונו, נגד קרן תל-חי בעוד חבריו ותומכיו "הפסקנו כל מאבק נגד קק"ל וק"ה [קרן היסוד]".

 

 796.jpg

                   זאב ז'בוטינסקי נואם בקונגרס הציוני ה-17, באזל, שווייץ (1931)

 

[1] "דאר היום", 3 באוקטובר 1930

[2] באיגרת הברכה לצירי ועידת היסוד של הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) שהתקיימה בקולנוע "עדן", בירושלים, 9 באפריל 1934

[3] המאמר: "קרנות בשביל ארץ-ישראל", 'הירדן', 9 בספטמבר 1934 מנהלים מס

[4] מכתב מאת הקרן הקיימת לישראל, הלשכה הראשית – ירושלים, ט' בכסלו תרצ"ב – 19 בנובמבר 1931, אל המרכז העולמי של קרן תל-חי בלונדון. סימול ל/א 359

[5] קרן "תל-חי"

תל חי.png

חזרה לתוכן העניינים